הדרך בה מדינה קובעת את הנציגים ברשות המחוקקת ואת הדרך בה תיקבע  הרשות המבצעת. מקובל לראות בשיטת הבחירות לרשות המחוקקת ביטוי לאינטרסים ולערכים של החברה ושל הגופים הפוליטיים השולטים במדינה.

בשיטת הבחירות בישראל מבחינים בין מאפיינים שהם תנאי הכרחי לכל שיטת בחירות דמוקרטית (כלליות, חשאיות ושוות), לבין מרכיבים הנקבעים בהתאמה לתרבות ולצרכים של מדינת ישראל. לדוגמא: מאפיינים של קביעת אזורי בחירה (ארצי או אזורי), שיטת חישוב הקולות לקבלת ייצוג ברשות המחוקקת וכד'.

הנשיא חיים ויצמן ורעייתו מצביעים בבחירות הראשונות בשנת 1949

שיטת הבחירות בישראל: שיטה יחסית-ארצית

בישראל נהוגה שיטת בחירות יחסית- ארצית , כלומר הרשימות הנבחרות מיוצגות בכנסת, שהיא בית הנבחרים של המדינה, על-פי אחוז המצביעים עבורן. מפלגה שתעבור את אחוז החסימה, העומד כיום על 1.5%, תיוצג בכנסת. על פי שיטה זו ניתן ייצוג בכנסת לרוב הקבוצות והדעות במדינה, ומספר המושבים (מנדטים) של כל אחת מהמפלגות המיוצגות בכנסת הוא יחסי למספר הקולות שבהם זכתה כל מפלגה בבחירות.

המסגרת הכללית לבחירות נקבעה בסעיף 4 ל"חוק יסוד: הכנסת " ולפיו הכנסת תיבחר בבחירות כלליות, ארציות, ישירות שוות חשאיות ויחסיות . סעיף זה ניתן לשנות רק בהצבעה של לפחות 61 חברי הכנסת.

עיקרון הכלליות מבטיח את הזכות הפעילה של כל אזרח ישראלי בן 18 להצביע, ואת הזכות להיבחר- לכל אזרח ישראלי שהינו בן 21.  אזרחים הממלאים תפקידים ציבוריים- נשיא המדינה, מבקר המדינה, שופטים ודיינים, קצינים בצבא הקבע ועובדי מדינה בכירים, עומדים לבחירה רק אם התפטרו מתפקידם 100 ימים או שישה חודשים לפני הבחירות.

כל מדינת ישראל היא אזור בחירה אחד בכל הנוגע לחלוקת המנדטים, והבוחר בוחר את הכנסת במישרין ולא על ידי גוף של בוחרים. זוהי למעשה המשמעות של עקרון הארציות והעיקרון של בחירות ישירות.

ההתמודדות בבחירות היא בין רשימות מועמדים שאושרו ע" י ועדת הבחירות המרכזית  בראשותו של שופט בית המשפט העליון. רשימה או מפלגה, הפועלת באופן ישיר או עקיף נגד קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, או שוללת את אופייה הדמוקרטי, או מסיתה לגזענות, או תומכת במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל, רשימה כזו לא תורשה להשתתף בבחירות.

באתר הבחירות לכנסת ה-16 תוכלו למצוא עוד על:  שיטת הבחירות בישראל  ועל  השלבים בתהליך הבחירות לכנסת